ביאור שטיינזלץ על זבחים ל׳

1 ומשיבים: אין כן, רישא ראשה בשתי עבודות כפי שנתפרש בה, סיפא סופה שנחלקו בסתם — בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות.

2 ומנסים להביא ראיה, תנן שנינו במשנה: אמר ר' יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום — פיגול וחייבין עליו כרת. ואומרים: בשלמא נניח לדעת ר' יוחנן, היינו דקתני זהו ששנה בלשון "זה הכלל", שבא לכלול כל המקרים, בין בשתי עבודות בין בעבודה אחת. אלא לאילפא מאי מה משמעות ההדגשה "זה הכלל"? מה היא באה להוסיף? ואומרים: אכן לשיטתו קשיא קשה הדבר.

3 א ומביאים דיון על משנה במסכת תמורה, הנוגע למשנתנו. תנן התם שנינו שם: אמר על בהמה: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" — הרי זו נעשית תמורת עולה, שכיון שאמר "תמורת עולה" חלה עליה קדושת עולה ואינה יכולה להיעשות שלמים, דברי ר' מאיר.

4 אמר ר' יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, שתהיה גם תמורת עולה וגם תמורת שלמים, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת ובהכרח חייב לומר דבר אחד קודם — דבריו קיימין, ונעשית תמורת עולה ושלמים יחד, ורק אם משאמר "הרי זו תמורת עולה" חזר ונמלך התחרט ואמר "הרי זו תמורת שלמים" — במקרה זה הרי זו עולה.

5 איבעיא להו נשאלה להם לחכמים: אם אמר את שני הדברים בדיבור אחד: "הרי זו תמורת עולה ושלמים", מהו? או אם אמר "לחצות" כלומר, שפירש שתחול קדושה למחצה, אלא שהזכיר תחילה עולה, מהו?

6 אמר אביי: בהא בזו ודאי מודה ר' מאיר שחלות שתי הקדושות, ואין היא תמורת עולה בלבד. רבא אמר: עדיין היא מחלוקת אפילו בזו, שהואיל והזכיר בתחילה עולה, חלה קדושת עולה על הבהמה כולה.

7 אמר רבא לאביי, לדידך דאמרת בהא לשיטתך שאתה אומר שבזו ודאי מודה ר' מאיר, יש להקשות ממשנתנו, שהרי שחיטה ששוחט לאכול כזית למחר כזית בחוץ, דלכי שכמו "לחצות" היא דמי נחשבת, שהרי השחיטה מעשה אחד הוא, כמו שממיר בלשון "לחצות", שכוונתו להחיל את שתי הקדושות כאחת, ופליגי וחלוקים בה, שר' יהודה סבור כי הולכים רק אחר דבריו הראשונים, והוא פיגול!

8 אמר ליה לו: מי סברת האם סבור אתה כי אינה לשחיטה אלא לבסוף, שמעשה השחיטה חל כאחת ברגע האחרון? לא, באמת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, שאנו רואים את כל השחיטה כמעשה שיש בו שלבים שונים, ומשנתינו מדברת שאמר: סימן ראשון קנה הנשימה אני שוחט במחשבה לאכול חוץ לזמנו, סימן שני הושט במחשבה לאכול חוץ למקומו.

9 ומקשים: הרי קמיצה של קומץ המנחה דלכי שכמו לחצות הוא דמי נחשב, שאין היא אלא פעולה אחת בלבד, ופליגי וחלוקים בכך ר' יהודה וחכמים במסכת מנחות כשאמר "על מנת לאכול כזית למחר כזית בחוץ"!

10 ומשיבים: התם נמי שם גם כן הואיל ולא נאמרו הדברים במפורש, יש לומר שאינם חולקים במחשב כן בקמיצה, אלא בהקטרה של שני מתירי המנחה, הקומץ והלבונה, ובאופן שהקטיר קומץ מנחה במחשבת חוץ לזמנו, קומץ לבונה במחשבת חוץ למקומו.

11 ומקשים: הרי קומץ של מנחת חוטא, דליכא שאין לבונה בהדיה יחד איתה, שאין במנחת חוטא לבונה, ופליגי וחלוקים בכך, שהרי לא חילקה שם המשנה בין מנחה למנחה!

12 ענה לו: באמת לא פליגי אין חלוקים בזה. אמר רב אשי: אם תימצי תמצא לומר פליגי שחולקים בכך, אפשר לומר שפליגי חלוקים הם בפסיעות, כשחישב כן בעבודת ההולכה של הקומץ למזבח, שבפסיעה אחת שהלך למזבח חושב מחשבה אחת, ופסיעה שניה במחשבה האחרת, ואין זה דומה ל"לחצות", שם חלים דבריו כאחת.

13 רב שימי בר אשי מתני היה שונה כדברי אביי, שבדיבור אחד ממש, כגון לחצות, לא חלק ר' מאיר, ושתי הקדושות חלות על הבהמה. רב הונא בר נתן מתני היה שונה כדברי רבא, שגם במקרה כזה ר' מאיר חולק.

14 ובהמשך לענין זה מסופר, כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר: ר' מאיר שאמר: "תמורת עולה ותמורת שלמים" — תמורת עולה היא, בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר: תפוס לשון ראשון, ומה היא שיטת ר' יהודה?

15 דתנן ששנינו במשנתנו: אמר ר' יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה את מחשבת המקום — פיגול, וחייבין עליו כרת.

16 אמר ליה לו אביי לרב דימי: והא והרי רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: כי מגעת להו כאשר אתה מקרב אותם את דבריהם, יכול אתה לומר כי ר' מאיר ור' יוסי החלוק עליו במשנה בענין תמורה בהדי הדדי לא פליגי אינם חולקים זה עם זה, ששניהם אינם אומרים "תפוס לשון ראשון", כאשר יבואר להלן. ואם כן, ר' מאיר אינו בשיטת ר' יהודה!

17 על כך תמה רב דימי: ולא פליגי וכי אינם חולקים? והא מיפלג פליגי והרי חלוקים הם כאמור במשנה! אמר ליה לו: פליגי במאי דפליגי חלוקים הם במה שהם חלוקים, במקרה זה, ולא פליגי במאי דלא פליגי ואינם חלוקים במה שאינם חלוקים כלומר, יש להבין את מחלוקתם באופן שונה.

18 וכפי שאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכל, גם ר' מאיר וגם ר' יוסי, מודים היכא דאמר במקום שאומר "תחול זו ואחר כך תחול זו", תמורת עולה ואחר כך תמורת שלמים — דברי הכל קדושת שלמים לא חיילא אינה חלה, וגם לא לדעת ר' יוסי, לפי שכבר חלה עליה קדושת עולה. וכן מצד אחר, אם אומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו" — לדברי הכל, וגם לדעת ר' מאיר, חיילא חלה גם קדושת שלמים.

19 כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה במקרה המסויים דאמר שאומר "תמורת עולה תמורת שלמים", ר' מאיר סבר סבור: מדהוה ליה למימר מכיון שאם היה רוצה להחיל את שתי הקדושות היה לו לומר "תמורת עולה ושלמים", ואמר במקום זה "תמורת עולה תמורת שלמים" — שמע מינה מיהדר קא הדר ביה למד מכאן שהוא חוזר בו, שהתכוון מתחילה רק לתמורת עולה בלבד, ואחר כך התחרט ורצה להחיל עליה קדושת שלמים, וזה אינו יכול לעשות עוד.

20 ור' יוסי משיב על כך: אי אמר אם היה אומר "תמורת עולה ושלמים", הוה אמינא הייתי אומר, מפרש את דבריו כך: פלגא חצי בהמה הוא תמורת עולה ופלגא וחצי תמורת שלמים — להכי משום כך אמר "תמורת עולה תמורת שלמים", למימרא לומר שכולה עולה וכולה שלמים הויא היא. ונמצא לדרך זו, כי גם ר' מאיר אינו סבור שתפוס לשון ראשון!

21 אמר ליה לו רב דימי לאביי: הוא, רבה בר בר חנה, אמר בשם ר' יוחנן: לא פליגי אינם חלוקים, ואנא אמינא: פליגי ואני אומר: חלוקים הם, ור' מאיר חולק איפוא בשיטת ר' יהודה במשנתנו.

22 א ושבים לדון במחלוקת ר' יהודה וחכמים שבמשנתנו. אמר עולא, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה האם יודעים חברינו הבבליים האם "כזית" "כזית" תנן שנינו במשנתנו שאמר: "הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו, כזית חוץ למקומו", ובזה אמר ר' יהודה שחל על הקרבן דין פיגול מתחילה, או "כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו" תנן שנינו בו' החיבור?

23 וביאור משמעות השאלה: האם "כזית כזית" תנן שנינו, אבל אם אמר "כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו" בו' החיבור — דברי הכל עירוב מחשבות הוי הוא, וגם לדעת ר' יהודה אין זה פיגול אלא רק פסול. או דלמא שמא "כזית וכזית" תנן שנינו, שלר' יהודה, למרות שהו' מחברת, מכל מקום פרטא הוי לשון פרט הוא, שמגדיר כל פרט לעצמו, ולכן חל על הקרבן דין פיגול כשאמר "כזית חוץ לזמנו", ואין מעורבת בו האמירה השניה של חוץ למקומו, וכל שכן שיהא הדין כן לדעתו אם אמר "כזית כזית", שם אין אפילו ו' המחברת בין שתי האמירות?

24 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר, דבעא מיניה ששאל אותו לוי מרבי: אם חישב לאכול "כזית למחר בחוץ", מהו? אמר לו: זו שאילה! שאלה גדולה ויפה היא. ותשובתה, שאף לדעת ר' יהודה עירוב מחשבות הוי הוא, ואין זה פיגול.

25 אמר לפניו לרבי שמעון ברבי: מה גדולה יש בשאלה זו, וכי לא משנתינו היא? שהרי שנינו: לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — הרי זה פסול ואין בו כרת, ועל כך חלק ר' יהודה ואמר, שאם מחשבת הזמן קדמה הרי זה פיגול. ויש לדייק: דווקא במקרה זה חולק ר' יהודה, הא אידך אבל נוסח אחר כגון "כזית למחר בחוץ" — עירוב מחשבות הוי הוא, וכיון שאפשר לדייק דבר זה באופן פשוט מן המשנה, מה גדולה יש בשאלה זו?

26 אמר ליה לו רבי לר' שמעון בנו: הוא, לוי, שאל בי אותי דבר חכמה, ואת אמרת ואתה אומר לי משנתינו. לדידך דאתניתך תרתי לך שלימדתי אותך שתים, ששניתי לך גם "כזית כזית" וגם נוסח "כזית וכזית" לא קשיא קשה לך, שמנוסח זה מכאן אפשר לדייק תשובה לשאלה.

27 לדידיה דלא אתניתיה לגרסה שלו שלא שניתי לו אלא חדא אחת, ושמעינהו לרבנן דקא גרסי תרתי והוא שמע את החכמים שהם גורסים שתים, כפי ששניתי לך, גם "כזית כזית" וגם "כזית וכזית". וסבר וסבור היה כלומר, היה מסתפק בשאלה: דידי דווקא האם גרסתי שלי, ששנה לי רבי, היא המדוייקת, שרק בזה חולק ר' יהודה, ודידהו ושלהם הנוסח הנוסף שהם גורסים עירוב מחשבות הוי הוא. או דלמא דידהו דווקא שמא הנוסח שלהם הוא המדוייק שגם ב"כזית כזית" וגם ב"כזית וכזית" חולק ר' יהודה, ולדידי ולגרסה שלי שיורי שיור שייר לי ולא הביא את כל המקרים בהם ר' יהודה חולק, ומדשייר לי לדידי הא ומכיון ששייר לי לגרסה שלי דבר זה ששנה להם, אולי שייר להו לדידהו נמי בהך שייר להם לגרסה שלהם גם כן את זו "כזית למחר בחוץ", ואולי גם בזה חלוק ר' יהודה.

28 עד כאן סיפור המעשה, ומכאן אנו יכולים להסיק לגבי שאלתו של עולא, מה נוסח המשנה של רבי, שיש לשאול: והי אתנייה ואיך שנה לו רבי ללוי, שיכול היה לוי לסבור כן? אילימא אם תאמר "כזית וכזית" אתנייה שנה לו, שר' יהודה סבור שאין כאן עירוב מחשבות, למרות ו' החיבור — האי לאו שיורא הוא זה אינו שיור מה שלא שנה גם "כזית כזית", כי הוא מובן מאליו. אלא צריך לומר ש"כזית כזית" אתנייה שנה לו, ומסופק היה לוי האם גם ב"כזית וכזית" חולק ר' יהודה.

29 ושואלים: אם אכן היה הנוסח ששנה לו רבי, מדוע שאל לוי מה יהא הדין ב"כזית למחר בחוץ"? ותיבעי ליה ותישאל לו שאלה מוקדמת יותר: מה יהא הדין לדברי ר' יהודה אם אמר "כזית וכזית"!

30 ומשיבים: סבר סבור היה לוי: איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי אשאל אותו שאלה אחת שאשמע ממנה שתים. דאי בעינא שאם אשאל אותו מה דעת ר' יהודה במקרה של "כזית וכזית", הא ניחא אי אמר לי כללא זה יהא נוח אם יאמר לי שהוא עושה את שני הדיבורים לכלל אחד לדעת ר' יהודה, ויש כאן עירוב מחשבות, שאז יובן מכאן כי כל שכן "כזית למחר בחוץ", שהוא ביטוי אחד. אלא אי אמר לי פרטא אם יאמר לי שפרט הוא ששני דיבורים נפרדים הם, ואף בזה חולק ר' יהודה, אכתי עדיין השאלה "כזית למחר בחוץ" קא מיבעיא תישאל לי ומוטב איפוא לשאול שאלה שתענה על שני המקרים כאחד, שאם חולק הוא ב"כזית למחר בחוץ" ואין בזה עירוב מחשבות — כל שכן ב"כזית וכזית".

31 ומקשים: אי הכי אם כך, ששיקול זה הנחה את לוי — לא הרויח דבר, שהרי השתא נמי עכשיו גם כן התינח אי אמר ליה זה יהיה נוח אם אומר לו "כזית למחר בחוץ" פרטא פרט הוא, שהם נחשבים כשני דיבורים נפרדים — כל שכן "כזית וכזית", אלא אי אמר ליה כללא אם היה אומר לו שכלל הוא, אכתי עדיין "כזית וכזית" מיבעי ליה תישאל לו מה דעת ר' יהודה בזה!

32 ומשיבים: אם כן היתה התשובה, ש"כזית למחר בחוץ" כלל הוא, היה מקבל ממילא את התשובה לשאלתו השניה גם כן, שכן אז מרתח רתח היה כועס עליו רבי, על שלא שאל כהוגן, וכך היה אומר לו: